מהאגאי למפרץ הפיני 2022, מן העיתונות

“באוקראינה החיילים אמרו שיש מליציות חמושות שיגנבו לי את האופנוע תוך יום. אז ויתרתי”

12 מדינות, 15 אלף ק”מ ואופנוע אחד – הוא יצא למסע בין אתרי הזיכרון של מזרח אירופה רגע לפני “שיהרסו אותם והם לא יהיו יותר”

איתן לשם “הארץ”

בזמן שרבים ניסו לברוח מאוקראינה, הוא ניסה להיכנס אליה. “החיילים בגבול פולין-אוקראינה היו ממש בסדר איתי. אמרו לי ‘אפשר לתת לך להיכנס אבל קח בחשבון שיש פה מליציות שייקחו לך את אופנוע תוך יום. מסתבר שהאזור שורץ מליציות חמושות, שישדדו אותי במקרה הטוב. אז ויתרתי”, כך מספר קובי שמואל, סוחר אמנות בן 53, שחזר זה עתה מטיול מונומנטים ברחבי מזרח אירופה. בזמן שמעבר לגבול, באוקראינה, מתחוללות זוועות חדשות, הוא נסע על אופנוע מרחק של 15 אלף ק”מ בכדי לחזות בכמה מהאנדרטאות, מוזיאונים ונקודות הציון של הזוועות הישנות של אירופה.

שמואל, שבשגרה מזיז יצירות אמנות של דאלי או ציורים אימפרסיוניסטים גרמנים בין אספנים במשקל כבד, החליט לצאת למסע הזה עם פרוץ המלחמה באוקראינה. “החלטתי לעשות את המסע הזה בגלל המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, אחרי שראיתי בחדשות שהרבה מדינות בלטיות החליטו להרוס הרבה מונומנטים של הסובייטים. לא היה דבר כזה, שהם הפנו עורף ממש לאמא רוסיה. הם אף פעם לא אהבו אותם, אבל עכשיו הם נתנו להם גט כריתות. ואמרתי בוא נצא למסע ונתעד מונומנטים שיש מצב שיהרסו אותם בקרוב והם לא יהיו יותר”, הוא מספר על נביטת הרעיון שהפך למסע בן חודשיים, בין 12 מדינות ועמוק אל תוך ההיסטוריה הקומוניסטית המדממת של אירופה.

“עשיתי כמה מסעות רציניים בחיים שלי ואחרי שלוש שנים של קורונה, זה השתחרר כמו פקק של שמפניה אחרי שמשקשקים אותה”, שמואל מספר. “אני מוקסם מהאמנות הסובייטית, מכל מה שקשור לעיצוב ולסיבות שגרמו לאנשים להפוך את הסיפור לאנדרטה, ולראות איך הזיכרון עובר בתוך מורשת העיצוב הסובייטית. אף פעם אין לי תכנית לאן אני נוסע, אני רוכב לכיוון המונומנטים, ושעה לפני שמתחיל להחשיך אני בודק איפה יש מקומות באזור ללון בהם. לפעמים זה הימור שנכשל, כמו שמצאתי את עצמי רוכב בחושך שעתיים בתוך יער בפולין, בלי לראות נפש חיה שלא לדבר על מקום לישון בו”, נזכר שמואל.

הוא יצא מסלוניקי, יוון, שם הוא מתגורר במקביל למגוריו בישראל ורכב על האופנוע שלו – כשמאחוריו וירטואלית כ-200 חברי קבוצת ווטסאפ של רוכבי אופנועים ישראלים. הוא עבר מיוון למקדוניה ואז לקוסובו, סרביה, הונגריה, סלובקיה, פולין, אסטוניה, לטביה, ליטא, רומניה ובולגריה, ובכולן מצא בין יערות עצומים, מצוקים מרשימים ונוף אירופי יפה כהרגלו, גם הרבה מאוד אתרי זיכרון מתקופות שונות שמבהירות שהאדמה הזו אולי יפה אבל ספוגה בכל כך הרבה דם, היסטוריה רצחנית וסיפורי זוועה. את רשמיו הוא חולק עם עוקביו באתר מיוחד שהקים, והוא בהחלט מודע לכך שהגשים את החלום הכמוס של רבים. “צריך פשוט להחליט וללכת על זה”, הוא מעודד את חסרי האמונה אך בעלי החלום.

בשיחה עמו הוא מדלג בקלילות בין אתר זיכרון אחד למשנהו, בין בור הריגה למחנה שבויים מיתולוגי שכיכב בסרטים הוליוודיים. מאתר ניסוי טילים נאצי למקלט אטומי לפסל לזכרו של “ז’ול וורן הסרבי”, כשכל האירועים עוברים את הטיפול המסור של הברוטליזם הקומוניסטי שעיצב את הזיכרון שלו כאנדרטה מרשימה. ואם הקומוניסטים ביקשו להנציח לעד את פשעי הנאצים באירופה, תוך הדגשת אומץ הלב של הרוסים ובעלי בריתם, הרי שכעת מתרחשים האירועים שיהפכו בעתיד לאנדרטאות שיבקשו להציג את רוסיה כמחוללת הרוע וההרס באירופה. איך שגלגל המוות מסתובב לו.

רפרוף על פני רשימת המונומנטים ששמואל רכב דרכם, מספרת גם את סיפור המלחמות שקרעו את מזרח אירופה במהלך 100 השנים האחרונות – המאבק בעליית הפאשיזם, זיכרון אירועי השואה וגם לא מעט אתרים מהימים הקפואים ביותר של המלחמה הקרה ושל שליטת ברית המועצות במזרח אירופה. כולם היו מוקד של רוע אנושי, שהפך במרוצת השנים לעוד פיסת אדמה ירוקה. הטבע לא מתעכב בגלל זכרונות אנושיים, כידוע. “העוצמות של הטבע ממש מרגשות”, הוא מאשר.

להמשך הקריאה לחצו כאן

מהאגאי למפרץ הפיני 2022, חלק 4

והפעם אתר ניסוי נאצי ביער ביצות מבודד על חופי הים הבלטי.והנה הסיפור :אחרי כ – 500 ק״מ מסטלג לופט.|||הגעתי למיתקן צבאי שהיה אתר ניסוי רקטות נאצי בצפון מזרח פולין ממקומם על הים הבלטי ,במקור היה מתקן ניסויים של טילים ורקטות גרמניות במלחמת העולם השנייה. 1940עד 1945 ,ביער ביצות מבודד בצפון מערב פולין, ערכו מדענים נאצים ניסויים בליסטיים סודיים ביותר לטילים לטווח קצר וארוך.

המתקן נמצא בשטח היער הלאומי סלובינסקי, במרחק של קילומטרים ספורים ב לבד מהים הבלטי .בשנת 1967 הפך לפארק ציבורי לאומי. אך הגישה לאתר הטילים עדיין הייתה מוגבלת, והכוחות הסובייטיים הכובשים החלו בניסויים ברקטות מטאורולוגיות .אלה נמשכו עד 1974 ,אז ננטש השטח אבות טיפוס מהרקטות המוצגות הובילו בסופו של דבר לפיתוח שני טילים ששימשו במהלך מלחמת העולם השנייה: דגמי R2, R1 ו R3-של טיל הקרקע-אוויר ,Rheintochter והטיל הבליסטי לטווח קצר.
 Rheinbote V4הטכנולוגיה מהניסויים ומשטחי השיגור הותאמו לטיל ה ,V2-התכנון הבסיסי של הטילהבליסטי של גרמניה הנאצית . לאחר המלחמה, כאשר הגיעו לארה”ב מהנדסים גרמנים כמו ורנהר פון בראון, הידע והעיצוב לימים שימשו את נאס”א בפיתוח רקטה שלקחה את האנשים הראשונים לירח במשימת אפולו 11.בנוסף לפגז רקטות V2 מוצגים ישנו מגוון רחב של רקטות וטילים וסוגים למינהם אשר שהוזנקו לשמיים ממקום זה, גרמניות וסובייטיות כאחד.

היה לי הכבוד לבקר בביתו של החסיד האומות שהציל אלפי יהודים.והנה סיפורו:בבית ארט דקו צנוע בעיר השנייה בגודלה בליטא , הסיפור הלא יאמן ויוצא הדופן של צ’יון סוגיהרה, האזרח היפני היחיד שנכלל בחסידי אומות העולם, ב-1939 הגיע צ’יון סוגיהארה, דיפלומט, לקובנה כדי להיכנס לתפקיד בקונסוליה – הזמן שלו בליטא היה אמור להיות קצר אך דרמטי.בספטמבר אותה שנה, גרמניה הנאצית וברית המועצות חילקו ביניהן את פולין , ומספר רב של יהודים פולנים נמלטו לליטא, שהייתה בעצמה ביתם של אוכלוסייה יהודית כשהם מוקפים כמעט לחלוטין על ידי הנאצים וברית המועצות, נראה היה שיש להם מעט אפשרויות.באפריל 1940 הסכימה ברית המועצות לאפשר ליהודים לעבור בשטחה, המונים התאספו מחוץ לקונסוליה היפנית בקובנה, בתקווה שיקבלו אשרת מעבר.

שוב ושוב נאסר על סוגיהארה על ידי הממונים עליו ביפן להנפיק אשרות מעבר למי שאין יעד סופי וברור כולל אישורים, אך הוא החליט להתנגד לפקודות. הוא שיתף פעולה עם דיפלומט הולנדי, יאן ,Zwartendijkשכתב על הדרכונים שאין צורך בויזה למדינות היעד, והם נתנו לפליטים מסלול סביר לברוח מליטא. אבל הוא נאלץ לעבוד במהירות: ביוני 1940 כבשו הסובייטים את ליטא באופן רשמי, והורו לסגור את כל הקונסוליות בקובנה. לפני שנאלץ לעזוב את תפקידו בספטמבר, סוגיהרה כתב לפחות 000.10 ויזות ביד – אולי אפילו בכמה גרסאות של הסיפור הוא מחלק ויזות מהחלון כשהרכבת שלו יצאה מהתחנהגרמניה הנאצית תפלוש לליטא ותכבוש אותה בשנה שלאחר מכן, ויותר מ-90 אחוז מיהודי ליטא נרצחו בשואה. “ויזות החיים” של סוגיהרה וזוורנדייק סייעו לאלפים להימלט שאחרת היו נספים.כיום מוזיאון, בניין הקונסול לשעבר מציג את חייו מלאי האירועים של סוגיהארה ואת התקופה הנוראה הזו בהיסטוריה האירופית באמצעות תמונות וחפצים.רוצה להאיר את עוד את פועלם של שתי נשים שנולדו כאן בעיר קובנה שבליטא.לפני זה כמה מילים על עיר המיוחדת זו, בקובנה שבליטא סובב אני בסימטאות עתיקות עיר יפיפיה בעלת עבר יהודי מפואר, בתחילת המאה ה-18 נוסד בעיר רובע יהודי.

בשנת 1939 מנתה האוכלוסייה היהודית בקובנה כארבעים אלף איש ביום 24 ביוני 1941 נכבשה העיר על ידי הנאצים. בתום המלחמה נותרו בחיים רק כשמונה אחוזים מהאוכלוסייה היהודית – אלפיים איש בסך הכל. אני חוזר לפועלם של שתי נשים מיוחדות האחת לאה גולדברג והשניה הציירת אסתר לוריא. לאה גולדברג אמנם נולדה בקניגסברג, אך שנות ילדותה ונעוריה עברו עליה בעיר קובנה. היצירה “משירי ארץ אהבתי” מתארת כנראה את זכרונותיה מקובנה ואת מזג האוויר המאפיין את העיר שבה כמחצית מימי השנה יורד גשם ושעות השמש בה מעטות יחסית: “מכורה שלי, ארץ נוי אביונה / למלכה אין בית, למלך אין כתר/ושבעה ימים אביב בשנה/וסגריר וגשמים כל היתר/אך שבעה ימים הוורדים פורחים/ושבעה ימים הטללים זורחים/ושבעה ימים חלונות פתוחים”. בשנת 1939 אסתר נסעה לבקר את אחותה לקובנה ונתפסה על ידי הנאצים והובלה לגטו קובנה. בימיה הראשונים בגטו קובנה המשיכה לצייר, במקום בו רוכזו משפחות שלא היה להן היכן לגור. אנשים זרים הסכימו לתת לה לצייר מבעד לחלון ביתם.

בהיותה בגטו, הסתובבה לוריא בבתי מלאכה שונים. בבית המלאכה לקדרות שם בקשה מהקדרים היהודיים שיכינו לה כמה כדים גדולים בהם תוכל לגנוז את ציוריה. לוריא כתבה מצדו של כל רישום כמה מילים מסבירות, תאריך בו נוצר ואף הוסיפה מכתב למי שימצא כדים אלה. בסך הכול היו אלה כמאתיים רישומים ואקוורלים בגודל 3525 x ס”מ.

בשנת 2008 ערכתי בגלריה לאמנות שבבעלותי ״גלריה97תלאביב״ תערוכה לאמנים שציורו בשואה וחלק מיצירותיה של אסתר לוריא הוצגו בגלריה. בית הכנסת של קובנה בליטא. הוא ממוקם במרכז העתיק של, קובנה. בית הכנסת בסגנון הנאו- בארוקי הוקם בשנת 1872 .בשנת 1902 ,לפני השואה בליטא, היה זה אחד מיותר מ־25 בתי כנסת ובתי תפילה יהודיים בעיר.

להמשך קריאה לחצו כאן

מהאגאי למפרץ הפיני 2022, חלק 5

והפעם קצת על אמנות ומקום לא שגרתי למצוא אוסף מאחד האמנים המשפיעים ביותר במאה שעברה, בעיירה קטנה בסלובקיה ליד הגבול עם אוקראינה, ישנו מוזיאון אנדי וורהול לאמנות נוסד בשנת 1991 .

בתוך מבנה הבטון בסגנון קומוניסטי נמצא אוסף נכבד של יצירות אמנות ומזכרות של וורהול . בעוד שרגלו של וורהול מעולם לא דרכה בעיירה הקטנה המונה 6000 איש ,המוזיאון המוקדש ליצירותיו מתחילת דרכו ,הורי האמן שנולדו בעיירה זו, כמו כן גל של עצומות של אמנים סלובקים ואישי ציבור אחרים לאחר מותו של וורהול. בתקופה שבה “מהפכת הקטיפה” ריסקה את המהפכה הקומוניסטית, זו נראתה כמו בחירה הגיונית עבור לדיסלאב סנופקו, שר התרבות דאז, לתמוך במוזיאון.

*במוזיאון זה לא ניתן לצלם את היצירות .


אחרי חום מתיש ככול שאני מתקדם דרומה פגשתי את המספר 39מעלות במד האופנוע, הגעתי לטורדה, רומניה. שם ראיתי את אחד הדברים המדהימים זהו מכרה מלח תת -קרקעי עצום עם יותר מ-000,2 שנות היסטוריה, זהו מוזיאון מכרה המלח הגדול בעולם. ממוקם בטורדה, טרנסילבניה, האתר הוא ארץ פלאות תת -קרקעית עם פארק שעשועים אומנות מודרנית מוארת, השוכן 120 מטרים מתחת לפני כדור הארץ בתוך אחד ממכרות המלח העתיקות ביותר.

הפקת מלח החלה בימי קדם, אך העבודה התרחבה מתחת לאדמה במהלך הכיבוש הרומי של דאקיה .המלח הופק ידנית באמצעות מכושים, פטישים, אזמלים וטריזי פלדה .

המכרה נסגר ב -1932 ,אך הוא שימש שוב במהלך מלחמת העולם השנייה כמקלט לפצצות.

לאחר המלחמה שימש המכרה מספר מטרות, אחת מהן הייתה מחסן לאחסון גבינות. המראה החדשני של פארק השעשועים הענק הזה נראה כמו משהו מתוך סרט מדע בדיוני .הוא מכיל אטרקציות כמו אמפיתאטרון, אגם תת קרקעי שניתן לחקור עם משוטים וסירות משוטים, גלגל ענק, חדרי טיפולי ספא עם אירוסולים טבעיים, באולינג, מיני גולף, מגרש ספורט, טניס שולחן, שולחנות ביליארד.

עוד מונומנט מעניין שפגשתי .. 25 באוקטובר 1944 הקרב על קארי – בעיר זו התחולל מאבק מול צבאות הרייך במלחמת העולם השנייה, עיר זו בעל חשיבות רבה עבור רומניה זה היה היום שבו שוחררה העיר הגדולה האחרונה מצבאות הרייך השלישי. ומאז יום ה- 25 באוקטובר מונצח כיום הצבא הרומני. האנדרטה – 18 מ’ )רוחב/טווח( על 12 מ’ )גובה( – יצירתה של האמנית וידה גזה )פסלת ילידת באיה מארה – עם מוצא הונגרי, חברה במפלגה הקומוניסטית הרומנית ויוצרת מספר פסלים ו אנדרטאות.(, בסך הכל אנדרטה ראויה )גם זו שהוקמה בעידן הקומוניסטי או רומניה, תקופה של רדיפות ושכתוב ההיסטוריה, חיסול הוגים ואליט ות אינטלקטואליות. ( שהוקמה לזכר החיילים הנופלים.

להמשך הקריאה לחצו כאן

מהאגאי למפרץ הפיני 2022, חלק 3

לאחר ארגון ושהייה באתונה במשך שבוע יצאתי לדרך לכיוון מקדוניה לא לאחר שגמעתי כ- 500 ק”מ ביום אחד אני ממוקם כרגע על גבול יוון מקדוניה ומחר אני בצפון מקדוניה , עברתי היום קרוב ל300 ק״מ צפונה , לא לפני שנחתי במונומנט מרהיב בעל חשיבות היסטורית ועיצוב מרתק למרות הקרב העקוב מדם שנקרא מרד אילינדן, המרד התרחש ב -1903 נגד השלטון העות’מאני בעיקר באזור נפת ביטולה שבחבל מקדוניה, ובראשו עמ ד הארגון המהפכני הפנים-מקדוני. המרד דוכא באכזריות על ידי העות’מאנים כ-000,10 חיילים ואזרחים נהרגו בקרבות, 119 כפרים ויישובים קטנים נחרבו עד היסוד, לכבוד המרד, נבנה 70 שנה לאחר מכן אנדרטה מוזרה מתקופת החלל ומתחם זיכרון. אין פסלים של חיילים אוחזים בדגל או הצהרות גדולות על מדינה. יש רק ביטוי מודרניסטי מוזר בצורת די מעניינת לתקופה שבו היא נבנתה . אולי זו הנקודה של האנדרטה, היא מסתכלת לעבר העתיד, שבו ביטוי חופשי פוגש חדשנות ללא השפעה חונקת של אימפריה טורקית מתפוררת. הגשם היה די חזק היום כמעט לאורך כול היום, כבי שים קטנים וטיפות גדולות של מים עטפו אותנו ואת גלגלי החופש. הרכיבה בגשם הינה מעוררת ומתישה ויש לספק חדות יתרה במצב זה, הרוחות לא היו חזקות, בורות של מים ומשאיות מהכיוון הנגדי הגדירו מחדש מהו רחיצה מהולה בבוץ טרי במהירות די גבוהה, הגענו למלון די שבור כאן 30 ק״מ מסקופיה, תחזית של מחר גשם ללא הפסקה .. היום בערב נתכננן את צעדנו למחר שהכותרת תיהיה יבשה ומרתקת.

מקווה שאתם מחזיקים מעמד !!! כי זה אחד הבניינים המכוערים בקוסובו ו..אצלי ברגע שבניין עבר את סף הכיעור הוא מתחיל למצוא חן בעיני, בניין הספרייה בקוסובו מזכירה בית סוהר ענק מכוסה בסורג של מתכת, שאתה יושב בתוך הספרייה ומביט החוצה אתה מרגיש סוג של שבוי, גג הספרייה מדמה כיפות לבנות כחלק מתלבושת הלאומית של קוסובו, תחשבו על זה,, איזה אומץ ותעוזה היה לאדריכל זה לבנות בניין שכזה, יש כאן אמירה חשובה, הבניין מדמה לכידה של רוח המדינה שנפגעה במלחמה ופועלת להתקדם ולהבנות מחדש. הספרייה כוללת 2 מיליון פריטים חלקם נדירים, עיתונים, כתבי יד,מפות, ותצלומים, כמו כן שימש את הפליטים הקרואטים והבוסנים כמקום מגורים, ואת הצבא הסרבי כמרכז פיקוד.



פארק הזיכרון Bubanj מציין ומכבד את מיקומה של אחת ההוצאות להורג ההמוניות הנוראיות של מלחמת העולם השניה, במקום זה 000,10 סרבים נלקחו בשבי, נאספו ונורו על ידי כוחות פולשים הנאצים . רוב הקורבנות היו אזרחי העיר הסרבית.Niš הפארק עצמו, שנבנתה על אדמה מקודשת שפעם הייתה אתר של זוועה אנושית שאסור לשכוח לעולם.

רבים מכם שמעו על פיליאס פוג והרפתקאותיו ברומן של ז’ול ורן מ-1873 מסביב לעולם בשמונים יום. מחזה דומה נכתב ב-1910 על ידי המחזאי הסרבי ברניסלב נושיץ’, המחזה מספר על הגיבור שמסתובב ברחבי הגלובוס מעיר הולדתו יאגודינה שבמרכז סרביה. בשנת 2019 ,אזרחי יאגודינה הכינו אנדרטה לשכנם המפורסם ולמטי יל בעולם.

ביקרתי אצל טיטו במאוזוליאום בית הפרחים בעיר בלגרד .היה מרתק לבחון נקודות וציוני דרך של מרשל טיטו . הנה כמה עובדות על טיטו היה נשיא יוגוסלביה מסוף מלחמת העולם השנייה ועד מותו בשנת 1980.מדינאי ומפקד צבא הפרטיזנים הגדול ביותר באירופה במלחמת העולם השנייה לוחם הנחוש ביותר נגד צבא הכיבוש הנאצי כמו גם נגד משטרו של מוסוליני שמר על עצמאות מברית המועצות יהודי יוגוסלביה מצידם, ראו בטיטו גיבור, מושיע וסמל המאבק בהיטלר ובמוסוליני. הפרטיזנים היהודים של יוגוסלביה העריצו את טיטו על שפרס עליהם חסותו ונתן להם תמיכה מלאה בשנת 1948 ניסה מנהיג ברית המועצות, סטלין, להפוך את יוגוסלביה למדינת חסות, אך טיטו לא הרשה זאת וטיהר את המפלגה מתומכיו של סטלין טיטו התיר חופש תרבותי, לא אסר על לימוד העברית ולא התנגד לקשרים של ישראל עם בני הקהילות היהודיות הקטנות שנותרו בארצו.

להמשך הקריאה לחצו כאן

מהאגאי למפרץ פינלנד 2022 ההתחלה חלק 2

עוד כותב מארגן שורות אלה כאן בישראל למסע חדש של חוויות שככול הנראה אתקל בהם במהלך מסע זה, שנתיים וחצי אחרונות בתוך מעגל הקורונה עשה משהו נכון והסתכלות פרופורציונלית לחיינו אנו וחיזק את דרך החשיבה כאן ועכשיו, לראות, לחוש ולחוות את אשר העולם מציע לנו, משתדל תמיד לראות את היפה בעולם, אך המציאות מראה אחרת ועדיין לא תומן את ראשי בגומה קטנה, וכן מרגיש את התותחים רועמים ברחבי העולם כדוגמת מלחמת רוסיה אוקראינה, ועוד כאלה ואחרים.

החלטתי לצאת למסע שיחבר לי כחוט השני מקומות היסטוריים סיפורי גבורה וכישלונות מפוארים מבית היוצר של האנושות ועשייתם של בני האדם, בהחלט בכול סמן בעולם יש כאלה ואחרים העונים להגדרה זו. אני יורד

לרזולוציות יותר קטנות ושואל היכן כדי להגיע לבקר ולתעד כאן ועכשיו בזמן אמת לאור הנעשה בעולם.

מלחמת רוסיה אוקראינה מלחמה שגובה סבל רב מכלל האוכלוסייה, מיליוני פליטים המפוזרים ברחבי אירופה, ועדים לחוויות עקירה מביתם בנדודים בחיפוש מקום טוב יותר, הם גם אלה שמרגישים, האנשים האמתיים שחווים את עוצמתה של המלחמה, ההשפעה הזו גורמת לאזרחי מזרח אירופה וכלל מדינות העולם לסטייה בתפיסה וחשיבה מחדש על מורשת רוסיה והערצת מדינה זו. אני עד בימים אלה ברשתות ובאמצעות מיני מדיה ככל עולמית לסוג של דחייה מוחלטת ורצון לניתוק מוחלט מאימא רוסיה בעיקר בארצות הבלטיות מזרח אירופה שעד עכשיו חששו להגיד בקול מורם את אשר חשבו, פסלים ואנדרטאות שנבנו כדי להאדיר ולהנציח את ברית המועצות והצבא האדום נהרסו במספר מדינות על רקע הזעם על הפלישה הרוסית לאוקראינה. דוגמאות נוספות, מועצת העיר ריגה הצביעה על פירוק אנדרטת הניצחון הסובייטית, ב-12 במאי אישרו מחוקקים בלטביה הצעת חוק שתאפשר את פירוק האנדרטה הסובייטית. הצעת החוק תיקנה הסכם משנת 1994 בין לטביה לרוסיה על שימור אנדרטאות מתקופת ברית המועצות.”התנאים הגיאו-פוליטיים המשתנים… פירושם שלטביה לא יכולה ולא תהיה מחויבת לשמר… אנדרטאות לכיבוש הסובייטי”. דוגמה נוספת היא שכמה אנדרטאות עם קשר לאידיאולוגיה סובייטית יוסרו מהמרחבים הציבוריים בעיר השנייה של ליטא קובנה, כך הודיעה עיריית קובנה ב-11 באפריל, החלטות אלו נועדו להסיר לחלוטין כל קשר לאידיאולוגיה הסובייטית, לסמליה או לרוסיה הממשיכה במלחמתה נגד אוקראינה. ההגדרה ברורה חדה ולא מתפשרת מזרח אירופה מוציאה את הכעס על פלישת אוקראינה על סמלי הכיבוש הסובייטימצפון מזרח אירופה המזרחית ועד בולגריה.

להמשך הקריאה ליחצו כאן

מהאגאי למפרץ הפיני 2022 ההתחלה

2018 – צהרים.. יום לפני המסע (קרוב לבית) סובב האדריאטי, יציאה מיוון לאיטליה דרך סרדיניה קורסיקה צפונה למעברי ההרים וירידה דרומה קרואטיה אלבניה וחזרה ליוון. בחלומות הכי פרועים לא יכולנו לתאר ששנה אחרי תפרוץ משהו שקרוב או התחלה של אפוקליפסה, מיטיב לתאר זאת עמוס פונקנשטיין במילים הבאות: “קץ העולם קרוב. מעטים יוותרו בחיים כדי לחזות בלידתו של עידן חדש ונשגב. העולם הישן, המלא צער ומכאוב, יקרוס תחת כובד רשעתו. תחתיו יקום עולם חדש בכל המובנים: חברה חדשה וסדר קוסמי חדש” …טווב.. זה לא קרה אבל ההשבתה הזו של חוסר תנועה בצורה חופשית היא משהו שלא הורגלנו או ידענו איך להתמודד עם זה. הקושי המנטלי גבר במקרים מסוימים על הפיזי בצורת הגבלת תנועה בארץ ובעולם. נחזור למסע.. שלוש מטרות עיקריות הצבתי למסע זה :

הראשונה, לגלות אזורים מיוחדים “קרוב לבית”,

השנייה היא “דלות החומר”

והשלישית “לרכב עם שותף חדש למסע” .

*לא כל הדברים מובנים מאליהם, אפילו במקומות “קרובים”

*מינימליסטיות זה שם המשחק.

*זו יכולה להיות “תחילתה של ידידות מופלאה”

להמשך הקריאה ליחצו כאן

מסע על אופנוע – יוון 2011 , כתבה במגזין מוטו

כתב: נח אבגר הלוי   |  צלם: קובי שמואל

קובי שמואל השיט את הב.מ.וו אדוונצ’ר שלו ליוון, ועשה מסע של 5,000 קילומטרים ברחבי יוון. המטרה: לראות נופים, לפגוש אנשים, ולהתחקות אחר יהדות יוון בתקופת השואה. לכבוד חג החנוכה, שיחול החודש, אנו מביאים את סיפור המסע שלו

מבוא.

קובי שמואל הוא רוכב אופנוע מהסוג שרבים מאתנו מקנאים בהם, בסתר או בגלוי, מהסוג שיוצא למסעות אופנועים למחוזות רחוקים ומופלאים. אנחנו הולכים לספר לכם על המסע האחרון שלו ליוון, שעליו וגם על שני האחרים תוכלו לקרוא בהרחבה באתר שלו ( artmoto.co.il ). כבר כשפגשנו אותו, עוד לפני הטיול, ידענו שאת הסיפור הזה כדאי לשמור לגיליון דצמבר, היות שהחודש נחגוג את חג החנוכה, ואף שההקשר אחר לגמרי, טיול ביוון מתאים לנו ללוח הזמנים. טוב, אז נתחיל מהתחלה ולא, לא נגיד מילה על הכלכלה ביוון.

פרק ראשון: האיש והאופנוע

 על מסעות האופנועים מהסוג שעורך קובי שמואל אנחנו יכולים רק לחלום. בן 41, נשוי ואב לשתי בנות, רוכב מגיל 15, אבל מתעקש שזו טעות הקלדה ולמעשה הוא רוכב רק מגיל 18. בשנת 2009 הוא הגשים חלום ישן ויצא למסע סובב אירופה: עשרים אלף ק”מ בחודשיים. את המסע הוא ערך על ב.מ.וו דקאר 650 מודל 2001, דו”ש חביב בעל צילינדר אחד.

“ההתלהבות והראשוניות”, מספר שמואל, “גברו על הוויברציות של האופנוע, ואיכשהו סיימתי את המסע באופן סביר, אבל היה לי ברור שזה לא האופנוע המתאים למסעות שכאלו”. שנה לאח מכן ערך שמואל מסע נוסף: מהים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. הפעם היה מדובר במסע מנקודה לנקודה, אך קצר יותר. קצת פחות מעשרים אלף ק”מ במשך קצת פחות מחודשיים. לכבוד המסע הזה הוא הצטייד בב.מ.וו. אחר. הפעם הוא חיפש טווין, ומצא את האדוונצ’ר של ב.מ.וו, אופנוע בנפח 1,200 סמ”ק ממשפחת ה- GS . “לא צריך לשכור יועץ כדי לבחור אופנוע לטיולים”, מסביר שמואל, “בחירה באופנוע הזה משמעה ללכת על בטוח”.

פרק שני: המסע השלישי

 את המסע השלישי ערך קובי שמואל בראש אחר לגמרי. לא סתם טיול אלא משהו עם הרבה יותר תוכן ועומק. שמואל יצא למסע בעקבות שורשיו היווניים. הפעם היה מדובר ב-5,000 ק”מ, בפרק זמן של חמישה שבועות – כל כולו ביוון, תוך כדי התחקות אחר הסיפור של יהדות יוון בתקופת השואה, שהוא גם הסיפור של המשפחה שלו. לא ניכנס כאן לעומקים ההיסטוריים של יהדות יוון, אבל נספר שבסלוניקי היו חמישים עד שישים אלף יהודים, והם הסתדרו לא רע עד 1943. אז העבירו את רובם המכריע למחנות אושוויץ ובירקנאו. בסוף המלחמה חזרו רק אלפיים מהם ליוון. עשר חתונות נערכו עם החזרה ליוון, ובין המתחתנים היו גם סבא וסבתא שלו, יהודה ז”ל ומרגריטה תיבדל לחיים ארוכים אנג’ל. מאוחר יותר הם עלו ארצה על סיפונה של האנייה “חביבה רייק”, על שם צנחנית היישוב היהודי.

המסע של שמואל התחיל בנמל נמל לבריו, לשם הגיע האופנוע, ועבר דרך עשרים ערים ויישובים שחיו בהם יהודים לפני מלחמת העולם השנייה ובזמן המלחמה עצמה.

אנחנו בהחלט ממליצים לכם לקרוא תיאור מפורט של המסע באתר של שמואל “ארט מוטו” בכתובת: artmoto.co.il .

פרק שלישי: הכנות למסע

 איך מתכוננים למסע כזה? אז ככה – מניסיון קודם למד שמואל שההכנות נחלקות לכמה רבדים. קודם כול מבוצע תחקיר על יהדות יוון. תשאול חוזר של המשפחה ופגישות עם אנשים שמכירים באינטרנט. אחד המרשימים שבהם, מספר שמואל, הוא אריה דרזי, קרימינולוג, תושב כרמיאל, העוסק בשיקומם של בני נוער, בין השאר על ידי הוצאתם למסעות לשיקום בתי קברות יהודיים ביוון. ככה זה, כשמתחילים במסע, גם שלב התכנון מפגיש אותך עם אנשים מעניינים ועם חוויות מרתקות. רובד אחר הוא הציוד – מאוהל שמתקפל קטן-קטן, שק שינה, בגדים וכדומה עד רשימת ציוד. “כל פעם שנזכרתי במשהו – כתבתי, אפילו אם זה משהו מובן מאליו כמו מטען לנייד”, אומר שמואל. עניין נוסף שאסור לשכוח הוא כושר גופני. “למסע כזה”, אומר שמואל, “צריך להיות בכושר טוב. אני בעיקר רץ, שומר על סיבולת לב ריאה, ועושה המון-המון מתיחות כדי לשמור על גמישות. אין לך מושג איך תזדקק לאוויר לנשימה ולגמישות הזו אם אתה הולך לבלות עשרים אלף קילומטרים בחודשיים על אופנוע”. רובד נוסף של הכנה הוא פרֵדה מהמשפחה. “אבל” מספר שמואל, “הציוד מונח בסלון, ובזכות העיסוק במפות ובתחקיר, כולם רואים את תאריך היעד הולך ומתקרב, וזו ההכנה הכי טובה”.

פרק רביעי: אופנוענות בדרכים

במסע שכזה אתה פוגש אופנוענים אחרים. אחד המפגשים היה בעיר יוהאנינה. שמואל מספר שהוא נכנס לאינטרנט קפה שנראה כמו תל אביב בתחילת שנות התשעים וישב שם לקרוא את הודעות הדואר האלקטרוני שלו. פתאום ניגש אליו בחור ואמר לו שיש לו אותו אופנוע בדיוק, ב.מ.וו אדוונצ’ר, ושאל אותו מה הוא עושה כאן. שמואל סיפר, הבחור נדלק, והזמין אותו לבר אופנוענים, ושם הוא פגש עוד חמישה ב.מ.וו ועוד כמה וכמה אופנוענים עם אופנועים שונים. הם בילו יחד, החליפו סיפורים וחוויות, יצאו יחד לבלות וחגגו לילה משותף ברכיבת שבילים ודרכים שרק המקומיים מכירים. בסוף עוד לקחו אותו לבית הקברות היהודי. היה סגור, אז עשו לו “סולם גנבים”, עזרו לו לטפס פנימה ולצלם.

פרק חמישי: לא רק מסע שורשים, גם טיול

 אין דרך להיכנס כאן לכל פרטי המסע, וכמו שאמרנו, תוכלו להיכנס לאתר של קובי שמואל ולקרוא פרטים. הנה למשל אחד הקטעים: “מהעיר איגומניציה לפטרה”, מספר קובי, 

“מדובר במרחק של כ-400 קילומטר. החלטתי שאני לא נוסע בכבישים הראשיים, אלא בעיקר באלו שמסומנים במפה בצבע צהוב”. למי שאינו יודע, מדובר בכבישים שבורים, כורכר, דרכים סלולות למחצה או לא סלולות כלל. דרכים מדהימות, והנה התיאור במילים של שמואל: “נסיעה חדה, שיוט נמוך, אני גומע מאות ק”מ לכיוון פטרה, כמאמר שיר הילדים “בין הרים ובין סלעים…” ים מימיני, משמאל הרים – ולפעמים הפוך. כניסה לכבישי חצץ בתוך סבך של עצים, אני עובר בתי קפה קטנים לצדי הדרך, עיירות עם בתים אחדים, עקיפות של משאיות הובלה, תיקוני דרך, מחסומי כביש, דרכים שבורות ולא סלולות, שיירות של מכוניות בכביש צר ללא אפשרות לעקוף, מנהרות חשוכות של קילומטרים לא מעטים. נפילות הטמפרטורה מורגשת על האופנוע בחדות יתרה, קטעים של כביש רציף שהמצערת מגיעה לשמונים אחוז מיכולתה, תערובת איכותית זורמת למכונה מופלאה זו, אשר לקחה אותי ללא בעיות טכניות ומיני דברים אחרים כהתמזגות של אדם ומכונה בשיאה… 450 ק”מ בערך עברתי, והגעתי למלון בעיר פטרה, עייפות מצטברת הפילה אותי לתוך שינה עמוקה…”

פרק שישי: רגע מרגש במיוחד

בעיר דרמה פגש שמואל יהודי אחד, ז’ק כהן שמו, היהודי האחרון שחי בעיר. ז’ק כהן מטפח את בית הקברות היהודי בדרמה ודואג שלא יהיו בו עזובה ותחושת נטישה. “אחריי אין מי שידאג לבית הקברות פה בקאבלה ובעיר דרמה. החיים ממשיכים, ואני בתוך עבר של חיים שהיו”, אמר בעצב. ז’ק חי בדרמה, ולא פונה ממנה גם בזמן מלחמת העולם השנייה. כששאל שמואל את ז’ק על סיפור חייו בזמן השואה, החל ז’ק לספר, ולאחר כמה משפטים פרץ בבכי תמרורים. “היהודי הזה בן 75, אולי יותר”, סיפר שמואל, “לא רציתי לצער אותו מדי, הבנתי שהזיכרונות מכאיבים לו. עברנו נושא. מה שעבר עליו בימי השואה יישאר כחידה לא פתורה עבורי ואולי גם עבורו…”

פרק שביעי: תקלות באופנוע

 אין. “מה קרה לך?” שואל שמואל, “איזה תקלות איזה? מדובר בב.מ.וו אדוונצ’ר…”

 פרק סיום: חוזרים הביתה

 חודש ימים נמשך המסע, וגם לחזור הביתה לא קל. כמו ביציאה מצלילת עומק, צריך להיכנס לתא הלחץ כדי לאזן לחצים. “כיביתי את הטלפון לכמה ימים. אחר כך חזרתי לעבודה לאט-לאט. לקח לי שבוע או שבועיים להרגיש שאני כאן, ואיך שהרגשתי שאני כאן – התחלתי מיד לתכנן את המסע הבא”. “ככה זה. מסעות ממכרים, ואני, קובי שמואל, מכור למסעות”.

מסע אופנוע מהאלפים לסביליה (מהים התיכון לאטלנטי)

 

הטיפוס לאלפים גרם לי להרגיש כמו נקודה קטנה בתוך קירות וצוקים. אנחנו מתחילים לעלות במעלה ההר. מלמטה אני רואה טלאים של שלג מונחים בקצוות ההרים. ככל שאנחנו עולים במעלה ההר, הטמפרטורה צונחת לאזור ה 3-4- מעלות. קר מאוד , אנחנו עולים לגובה של כ- 1800 מטר, לפנינו שער ספק סגור ספק פתוח. אני רואה שלג בצידי הדרך , הכביש חלק ורטוב, אנחנו עוברים את השער וממשיכים לעלות ,הצבע הופך ללבן ומתחיל לרדת שלג . הטמפרטורה במד מראה נקודת קיפאון 0. אנחנו ממשיכים לטפס במעלה ההר, כבר לא רואים אנשים ומכוניות. ההתלבטות בשיאה, האם לחזור או להמשיך? מחליטים להמשיך בטיפוס. אני נוסע בזהירות יתרה ובמהירות אפסית , רוחות ושלגים מטלטלים את האופנוע. כל הזמן אני חושב שאם בירידה הכביש יהיה קפוא, אנחנו לא נוכל לעבור בו או לחזור. הגענו לפסגת המעבר לפנינו שני מטפסים שאלנו על הירידה , והם ענו בביטחון “אין בעיה”. הירידה הייתה כמו מבצע, אני בקשר מקריא לדורון את מד הגובה, והטמפרטורה בכל מטר ירידה, מעלה עולה. אני מבין פתאום מה זו מעלה אחת , ומהי השפעתה ,אנחנו בערים הגדולות לא ממש שמים לב לזה , ולוקחים את זה כמובן מאליו . אני מתחיל לראות עצים וצמחיה – הירידה עברה בהצלחה , אנחת רווחה , עוצרים לקפה , חבורת אופנועים מספרת שהודיעו ברדיו שהמעבר סגור עקב סופת שלגים , ואני אומר לעצמי “חוויה כזו אני לא אשכח עוד הרבה זמן” . ( עוד פרט קטן – הכול מצולם בווידיאו ומתועד ) בנסיעה רגילה וסתמית עברנו את גבול צרפת ונכנסנו לספרד, עוד לא רואים שום דבר מיוחד למעט שלטים בספרדית ובבסקית , גם כשעצרנו בתחנת דלק. הבגטים נורא צרפתיים כאן. קניתי מפת ספרד פורטוגל מהסוג הטוב והמשכנו בנסיעה לכיוון סנט סבסטיין – נסיעה מאוד רגילה בכבישים המהירים של ספרד . כולי צפייה לראות פיסת ים מהאוקיינוס האטלנטי הרי שם המסע ” מהים התיכון לאטלנטי ” מחייב . אני רואה סמנים של ים ב GPS ,אז זה לא נחשב . עוד נסיעה של שעתיים לערך, סיבוב בקשת ארוכה ומהירה, ו…..האטלנטי בשיא גדולתו , צבע הים כחול חזק ועמוק , רצועת חוף מדהימה , טיילת של קילומטרים , צוקי ענק מצד החוף . אנחנו ממשיכים ועולים לתצפית מדהימה על כל העיר, כמה צילומים וממשיכים. הערב יורד,מחפשים מקום לינה, כמה סיבובים במרחק לא גדול מהעיר בתוך סוג של יער , קמפינג , שק שינה , אוהל , וישנים מצוין , לעוד יום חדש . ארוחת בוקר מהסוג הפשוט ביותר , הכי טוב , כמובן שאריות השפעה צרפתיים :בגטים טריים, חמאה וריבה, וקפה שחור טורקי מהבית – הייתי חייב להצטייד בכמה שקיות . אנחנו נוסעים לאורך חופי ספרד לכיוון פארק שנקרא “פיקוס דה אירופה” החופים מדהימים , צבע החול ורוד בשילוב תכלת של הים יוצרים הרמוניה ממש כמו מוזיקה . אנחנו גולשים במסדרונות צוקים עליות וירידות, עוברים בעיירות פוגשים כנסיות וצריחים מאבן. כאן אני ממש מתחיל להרגיש את ספרד. בתים עתיקים נקראים בדרכנו, אני נוסע ומדמיין לי מסעות צלב , אינקוויזיציה , גירוש ספרד , ועוד כול מיני סרטונים קצרים . נכנסים לעיירה שבדיוק חוגגת את חג הדייגים . אנשים לבושים כחול, כוסות תלויים על הצוואר , מחזיקים בידיהם משוטים – והחגיגה בעיצומה . זקני העיירה לבושים גם הם , שזה מסביר מסורת עתיקת יומין. אנחנו נכנסים אל תוך פארק עצום ועולים במעלה הכביש הצר , ההרים עצומים , הצמחייה מפוזרת מכל עבר – סוג של פראות ללא מעצורים , ההפך מצרפת וצפון אטליה שהאיפוק והעידון שולטים בה מכל עבר. כאן זה אחרת, תחושה של מתח באוויר – הצבע הכהה הוא ששולט. טיפוס של חצי עגולה לערך תצפית ונוף , הרים מכל עבר בצורות שונות , אני מרגיש שהאוויר יבש , סוג של אקלים שאני מכיר וממש לא אוהב ממסעות קודמים . שעת דמדומים והצללות מדהימות נופלות אל ההרים, צבע פסטל מרוח על הצמחייה ועל סלעי הענק , ואנחנו בחיפוש אחרי לינה . אנחנו על כביש ספק מהיר ספק בין עירוני, בצידי הדרך עיירות פשוטות ודלות . הניתוק מרצועת החוף היוקרתית והמפוארת אל תוך ספרד האמיתית ללא קוסמטיקה ופלסטיקה מסביב, נותנת לי להרגיש את ספרד העירומה ללא שום כיסוי . מזג האוויר הקודר העננים הנמוכים, מביאים את הגשם . בנסיעה זהירה וגשומה אנחנו עוברים עיירות וממשיכים דרומה . בהבזק של שניה אני מבחין באתר ובו צריחים מיוחדים. אני קורא לדורון בקשר לעצור. חוזרים בחזרה למקום. מסתבר שזהו בית קברות מהמאה ה 16 לערך , אנחנו נכנסים, כל קבר עם צריח מעוטר , הדירוג מסודר באופן מופתי וכמובן עם עננות וגשם, המקום הרבה יותר דרמתי . מסקנה – בכל עיר קטנה בעולם תוכל ללמוד ולהבין את חשיבות אנשי הכפר בחייהם ובמותם דרך בית הקברות המקומי . בוקר ממשיכים … אני מביט במפה וממש עוד רגע אנחנו בפורטוגל אפילו ששום דבר מיוחד לא קורה בין גבול אחד למשנהו, עדין ההרגשה היא שאנחנו בארץ אחרת. הקילומטר שמשנה תפיסת עולם מארץ אחת לשנייה , התרבויות , הלבוש , האוכל ,המנהגים , כל זה בתוך הקילומטר שחוצץ בין ארצות וגבולות . אנחנו בפורטוגל ו…. כלום רק הרגשה , הנסיעה אנמית נוף מאולץ ורואים שיד אדם התערבה בכל הקשור לנוף . התחלתי לחשוב שככה נראית פורטוגל – טעות הייתה בידי . אנחנו מושכים דר ומה לכיוון עיר בשם פורטו, עיר נמל מיוחדת ,נהר ובתים קטנים על שפת הנהר וגשר שתכנן המהנדס גוסטב אייפל , כן הוא יצר ללא ספק עוד כמה דברים נפלאים חוץ ממגדל אייפל המפורסם . ריח היין באוויר ( יין הפורט מקבל את טעמו המיוחד מברנדי שמוסף אליו בתהליך התסיסה. התוספת גורמת לתסיסה להיעצר וכתוצאה מכך מתיקות הענבים נשמרת. עובדה זו נתגלתה במקרה על ידי סוחרים בריטיים, שהוסיפו ברנדי ליין על מנת לחזק אותו במשך מסעותיהם הימיים הארוכים לבריטניה. ויקפדיה ) . דרומה לכיוון ליסבון … כמה מנהלות, בדיקת אופנועים ב B.M.W. יחס ואוירה מצד מנהל המוסך פשוט מדהים ומקצועי . סיבוב בעיר – בכניסה לעיר הבנתי שהעיר מיוחדת מאוד עם בתים המצופים אריחים צבעוניים. בעיר הישנה שהסמטאות והזוויות מתחברות במבט לאוקיאנוס האטלנטי, מבנים מדהימים ומיוחדים שני ככרות גדולים במיוחד . אנחנו עוברים ליד אטרקציה שמשכה את עיני. בא חד הרחובות ישנה מעלית מדהימה מברזל ומי שתכנן היה מיודענו אייפל. היה לו משהו כנראה שמשך אותו לשתי הערים המיוחדות האלה. … ארץ שנחשבת בימי מלחמת העולם השנייה ל”ארץ המרגלים” אבל זה היה אחרי זמנו … נפרדנו מפורטוגל ארץ מרשימה “שמים” סוערים, מתחתיה ארץ חלוצה בתגליות ממאות קודמות. אנחנו מדרימים והנוף מתחלף לצהוב, יותר צחיח וחם , מדברי משהו , חיות רובצות תחת עצים במנוסה מהחום הכבד ,אנחנו לכיוון סביליה 250 ק”מ מטריפה ושם נשוט במעבורת ליבשת אפריקה . סביליה – עיר מדהימה – גשר המיתרים ממש כמו בארץ ( שחושבים להוריד אותו ) מקדם את פנינו, פונים שמאלה שורת פסלים ספרדים , בתים בצבעים חזקים , טיילת ארוכה כאורך הגלות , כנסיות וארמונות ענק מעוטרים בצורות אוריינטליות השפעות האיסלם נותנות גוון ססגוני , אריחי קרמיקה מעוטרים בשלל צבעים כאילו הזמן אינו נגע . בסמטאות העיר שפע בתי קפה קטנים , מעברים צרים מגלים עוד כניסות לחצרות , שמש של אחר הצהרים, החיים רגועים , ממש כמו בארץ הקודש… ולא לשכוח שאנו עם סגולה … באחת הסמטאות הצרות של העיר סביליה עוצר אותנו אופנוען רכוב על מוטו גוצי ישן, איש נמוך קומה מראה משונה… וכך הכרתי אני מנקודת מבט אישית את ” האופנוען מסביליה “ בהמשך אני אקדיש מאמר שלם כולל צילומים על איש יקר זה ” האופנוען מסביליה “ קובי שמואל

דידימוטיכו – מסע אופנוע ליוון 2011 – קובי שמואל

ב-6 באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוון דרך בולגריה וממלכת יוגוסלביה הביסו את הכוחות הבריטים אשר נסוגו בבהילות לכרתים. הגרמנים חילקו את השטח הכבוש לשלושה אזורי שליטה. אזור בשליטה גרמנית שכלל את מקדוניה המרכזית והמזרחית ובכלל זה הערים סלוניקי ודידמוטיכו. אזור שני היה בשליטה איטלקית ובו הבירה אתונה, הפלופונס ושטחים נוספים בחוף המערבי. האזור השלישי שכלל את שטחי תראקיה המערבית ומקדוניה המזרחית הועבר לחזקת ממלכת בולגריה. כשהחלו הקרבות נמלטו חלק מיהודי הקהילה לשטח טורקיה, מקצתם הצליחו להשיג אשרות כניסה לארץ ישראל בסיוע הקונסוליה היוונית, אך חלקם הוחזרו לשטח יוון על ידי השלטונות הטורקים לאחר לחץ כבד שהפעילו כוחות הכיבוש הנאצים. במהלך 1942 נשלחו חלק מיהודי העיר לעבודות כפיה. ב-30 באפריל 1943‏ .

בוצעה אקציה בעיר והיהודים רוכזו בשטח בית הכנסת בעיר. למחרת היום הובלו בני הקהילה אל תחנת הרכבת, שם המתינו להם רכבות משא אשר נסעו במשך שלוש יממות לעיר סלוניקי. בעיר שהו מספר ימים וב-8 במאי הועלו על רכבות אשר נתיבן עבר דרך יוגוסלביה למחנה ההשמדה אושוויץ‏.  33 מתוך 970 בני הקהילה שגורשו למחנות ההשמדה ניצלו . ב-1948 מנתה הקהילה 38 נפשות וב-1967 רק 21.

ויקפדיה קישור 

פניה אחרונה לכביש של קרוב למאה ק”מ אחרי קרוב ל – 500 ק”מ של נסיעה , חלקם דרכים משובשות מאוד. אני בדרכי לנקודה המרוחקת ביותר של קהילות יוון דידימוטיכו אני עובר עשרות ק”מ לצד הגבול הטורקי , חיילים יוונים וכמות לא מבוטלת של שיירות של רכבי צבא למיניהם. בעקיפת השיירה אני מנופף לשלום כמו מתוך מטוס קרב בטיסה נמוכה והם מנופפים בחזרה כמין ברית שקטה שזן האופנוענים בעולם שוחר שלום אהבה ותשוקה למרחבים פתוחים , ופוליטיקה ממנו והלאה …
מול אנדרטת הנספים דרך מיקום די משונה אני ניצב מרכין ראש , דרך ייסורים עברה קהילה זו , היה לי חשוב להגיע דווקא לכאן לאזור מרוחק זה לגילוי וידיעה והכרה לרבים ככול האפשר .

מתוך יומני מסע , מסע על אופנוע ליוון 2011 , artmoto.co.il   קישור 

 

קובי שמואל

קסטוריה יוון – המסע ליוון 2011‏ – קובי שמואל

קסטוריה

במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש יוון בידי כוחות גרמניה הנאצית, חולקה הממלכה ל-3 אזורי כיבוש:גרמני, איטלקי ובולגרי. העיר קסטוריה נכללה בשטח השליטה האיטלקי. באביב וקיץ 1941 הועברה כל התנובה החקלאית היוונית הטריה והמאוחסנת למחסני הצבא הגרמני ובשל כך, במהלך 1942 שרר רעב ביוון ממנו נפגעו בעיקר בני הקהילה היהודית. בספטמבר 1943 נכנעה איטליה לבעלות הברית והגרמנים השתלטו על השטח‏^[4].

כשהחלו רדיפות היהודים סייע ראש הכנסייה בקסטוריה המטרופוליט ניקופורוס לבני הקהילה. ניקופורוס הסתיר 40 מבני הקהילה בתוך הקתדרלה בעיר ושכנע משפחות נוספות לפעול כמותו. מקצת מיהודי הקהילה הצליחו להמלט לישובים הרריים מבודדים בסיוע תושבים מקומיים וחברי המחתרת היוונית ומקצתם הצטרפו למחתרות השונות‏ .

מתוך וקיפדיה קישור 

 

וכך נכתב /נחקק על לוח השיש : “טסיצה שלי, כאשר תקראי מלים אלה לא אהיה עוד בחיים. הנכר בלע אותי. הזילי למעני דמעה, בין אם אחיה ובין אם אמות. רגינה כהן”.

4061 יהודים מתרקיה וממקדוניה היוונית נמסרו לגרמנים על ידי שלטונות בולגריה ב – 1943 בעיר הנמל לום .

איש מהם לא נשאר בחיים . איש מהם לא חזר . איש אינו יודע מי הם רוצחיהם . איש אינו דאג לגלות את זהותם של פושעים אלה . איש לא הענישם . איש איננו יודע היכן טמון עפרו של אפילו אחד מאלפי קורבנות . איש לא הניח פרחים על קברותיהם . איש לא ניסה לנקום את דמם !!!

יהי זכרם ברוך .

המשך יומן מסע ליוון בארטמוטו