About

Kobi Shmuel is a man of many passions, with a love for both art and adventure. Since 2008, he has combined these passions by embarking on a series of motorcycle journeys across various countries and cities, with a particular emphasis on those that were significant in World War II. He has traveled to places like Russia, Kazakhstan, Azerbaijan, and more, documenting his adventures on his website, Artmoto.

Kobi’s motorcycle journeys began in 2008, and the first leg of his journey took him to Russia, where he visited the city of Murmansk. From there, he continued on to other countries, crossing borders and exploring new places. Along the way, he documented his experiences with words, photos, and videos, sharing them on his website for others to enjoy.

One of the things that sets Kobi’s journeys apart is his focus on the historical significance of the places he visits. He has a particular interest in World War II, and he seeks out sites that played a role in the war, whether it be battlefields or other important locations. By doing so, he is able to gain a deeper understanding of the events that took place and the impact they had on the world.

But Kobi’s journeys are not just about history; they are also about experiencing new cultures and meeting new people. Along the way, he has had countless encounters with locals, learning about their way of life and discovering the unique aspects of their cultures. He has tried new foods, learned new languages, and formed connections with people from all walks of life.

Through his website, Kobi is able to share his experiences with others, offering a window into the world of motorcycle travel and the many adventures it can bring. His writing is descriptive and evocative, allowing readers to feel as though they are right there beside him on his journeys. His photos and videos capture the beauty and complexity of the places he visits, showcasing the richness of the human experience.

But perhaps most importantly, Kobi’s journeys are a testament to the power of simplicity and freedom. By traveling on two wheels, he is able to immerse himself in the world around him, experiencing it in a way that would not be possible in a car or other mode of transportation. He is free to go wherever he pleases, unencumbered by the constraints of modern life.

For Kobi, the joy of motorcycle travel lies not just in the destination, but in the journey itself. He revels in the challenges of the road, from navigating difficult terrain to enduring extreme temperatures. These challenges serve to remind him of his own smallness in the face of the vastness of the natural world, and they help to foster a sense of humility and wonder.

In many ways, Kobi’s journeys are a reflection of his own approach to life. He is someone who is unafraid to take risks, to venture into the unknown, and to embrace the unexpected. Through his travels, he has learned to appreciate the beauty and complexity of the world, and he has gained a deeper understanding of himself and his place in it.

Overall, Kobi Shmuel is a man who has found a way to combine his love of art with his love of adventure, creating a unique and compelling journey that is both inspiring and illuminating. Through his website, he invites others to join him on his travels, to experience the joy of motorcycle travel and the wonders of the world. For anyone seeking to expand their horizons and experience the world in a new way, Kobi’s journeys offer a rich and rewarding opportunity to do just that.

מהאגאי למפרץ הפיני 2022, מן העיתונות

“באוקראינה החיילים אמרו שיש מליציות חמושות שיגנבו לי את האופנוע תוך יום. אז ויתרתי”

12 מדינות, 15 אלף ק”מ ואופנוע אחד – הוא יצא למסע בין אתרי הזיכרון של מזרח אירופה רגע לפני “שיהרסו אותם והם לא יהיו יותר”

איתן לשם “הארץ”

בזמן שרבים ניסו לברוח מאוקראינה, הוא ניסה להיכנס אליה. “החיילים בגבול פולין-אוקראינה היו ממש בסדר איתי. אמרו לי ‘אפשר לתת לך להיכנס אבל קח בחשבון שיש פה מליציות שייקחו לך את אופנוע תוך יום. מסתבר שהאזור שורץ מליציות חמושות, שישדדו אותי במקרה הטוב. אז ויתרתי”, כך מספר קובי שמואל, סוחר אמנות בן 53, שחזר זה עתה מטיול מונומנטים ברחבי מזרח אירופה. בזמן שמעבר לגבול, באוקראינה, מתחוללות זוועות חדשות, הוא נסע על אופנוע מרחק של 15 אלף ק”מ בכדי לחזות בכמה מהאנדרטאות, מוזיאונים ונקודות הציון של הזוועות הישנות של אירופה.

שמואל, שבשגרה מזיז יצירות אמנות של דאלי או ציורים אימפרסיוניסטים גרמנים בין אספנים במשקל כבד, החליט לצאת למסע הזה עם פרוץ המלחמה באוקראינה. “החלטתי לעשות את המסע הזה בגלל המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, אחרי שראיתי בחדשות שהרבה מדינות בלטיות החליטו להרוס הרבה מונומנטים של הסובייטים. לא היה דבר כזה, שהם הפנו עורף ממש לאמא רוסיה. הם אף פעם לא אהבו אותם, אבל עכשיו הם נתנו להם גט כריתות. ואמרתי בוא נצא למסע ונתעד מונומנטים שיש מצב שיהרסו אותם בקרוב והם לא יהיו יותר”, הוא מספר על נביטת הרעיון שהפך למסע בן חודשיים, בין 12 מדינות ועמוק אל תוך ההיסטוריה הקומוניסטית המדממת של אירופה.

“עשיתי כמה מסעות רציניים בחיים שלי ואחרי שלוש שנים של קורונה, זה השתחרר כמו פקק של שמפניה אחרי שמשקשקים אותה”, שמואל מספר. “אני מוקסם מהאמנות הסובייטית, מכל מה שקשור לעיצוב ולסיבות שגרמו לאנשים להפוך את הסיפור לאנדרטה, ולראות איך הזיכרון עובר בתוך מורשת העיצוב הסובייטית. אף פעם אין לי תכנית לאן אני נוסע, אני רוכב לכיוון המונומנטים, ושעה לפני שמתחיל להחשיך אני בודק איפה יש מקומות באזור ללון בהם. לפעמים זה הימור שנכשל, כמו שמצאתי את עצמי רוכב בחושך שעתיים בתוך יער בפולין, בלי לראות נפש חיה שלא לדבר על מקום לישון בו”, נזכר שמואל.

הוא יצא מסלוניקי, יוון, שם הוא מתגורר במקביל למגוריו בישראל ורכב על האופנוע שלו – כשמאחוריו וירטואלית כ-200 חברי קבוצת ווטסאפ של רוכבי אופנועים ישראלים. הוא עבר מיוון למקדוניה ואז לקוסובו, סרביה, הונגריה, סלובקיה, פולין, אסטוניה, לטביה, ליטא, רומניה ובולגריה, ובכולן מצא בין יערות עצומים, מצוקים מרשימים ונוף אירופי יפה כהרגלו, גם הרבה מאוד אתרי זיכרון מתקופות שונות שמבהירות שהאדמה הזו אולי יפה אבל ספוגה בכל כך הרבה דם, היסטוריה רצחנית וסיפורי זוועה. את רשמיו הוא חולק עם עוקביו באתר מיוחד שהקים, והוא בהחלט מודע לכך שהגשים את החלום הכמוס של רבים. “צריך פשוט להחליט וללכת על זה”, הוא מעודד את חסרי האמונה אך בעלי החלום.

בשיחה עמו הוא מדלג בקלילות בין אתר זיכרון אחד למשנהו, בין בור הריגה למחנה שבויים מיתולוגי שכיכב בסרטים הוליוודיים. מאתר ניסוי טילים נאצי למקלט אטומי לפסל לזכרו של “ז’ול וורן הסרבי”, כשכל האירועים עוברים את הטיפול המסור של הברוטליזם הקומוניסטי שעיצב את הזיכרון שלו כאנדרטה מרשימה. ואם הקומוניסטים ביקשו להנציח לעד את פשעי הנאצים באירופה, תוך הדגשת אומץ הלב של הרוסים ובעלי בריתם, הרי שכעת מתרחשים האירועים שיהפכו בעתיד לאנדרטאות שיבקשו להציג את רוסיה כמחוללת הרוע וההרס באירופה. איך שגלגל המוות מסתובב לו.

רפרוף על פני רשימת המונומנטים ששמואל רכב דרכם, מספרת גם את סיפור המלחמות שקרעו את מזרח אירופה במהלך 100 השנים האחרונות – המאבק בעליית הפאשיזם, זיכרון אירועי השואה וגם לא מעט אתרים מהימים הקפואים ביותר של המלחמה הקרה ושל שליטת ברית המועצות במזרח אירופה. כולם היו מוקד של רוע אנושי, שהפך במרוצת השנים לעוד פיסת אדמה ירוקה. הטבע לא מתעכב בגלל זכרונות אנושיים, כידוע. “העוצמות של הטבע ממש מרגשות”, הוא מאשר.

להמשך הקריאה לחצו כאן

מהאגאי למפרץ הפיני 2022, חלק 4

והפעם אתר ניסוי נאצי ביער ביצות מבודד על חופי הים הבלטי.והנה הסיפור :אחרי כ – 500 ק״מ מסטלג לופט.|||הגעתי למיתקן צבאי שהיה אתר ניסוי רקטות נאצי בצפון מזרח פולין ממקומם על הים הבלטי ,במקור היה מתקן ניסויים של טילים ורקטות גרמניות במלחמת העולם השנייה. 1940עד 1945 ,ביער ביצות מבודד בצפון מערב פולין, ערכו מדענים נאצים ניסויים בליסטיים סודיים ביותר לטילים לטווח קצר וארוך.

המתקן נמצא בשטח היער הלאומי סלובינסקי, במרחק של קילומטרים ספורים ב לבד מהים הבלטי .בשנת 1967 הפך לפארק ציבורי לאומי. אך הגישה לאתר הטילים עדיין הייתה מוגבלת, והכוחות הסובייטיים הכובשים החלו בניסויים ברקטות מטאורולוגיות .אלה נמשכו עד 1974 ,אז ננטש השטח אבות טיפוס מהרקטות המוצגות הובילו בסופו של דבר לפיתוח שני טילים ששימשו במהלך מלחמת העולם השנייה: דגמי R2, R1 ו R3-של טיל הקרקע-אוויר ,Rheintochter והטיל הבליסטי לטווח קצר.
 Rheinbote V4הטכנולוגיה מהניסויים ומשטחי השיגור הותאמו לטיל ה ,V2-התכנון הבסיסי של הטילהבליסטי של גרמניה הנאצית . לאחר המלחמה, כאשר הגיעו לארה”ב מהנדסים גרמנים כמו ורנהר פון בראון, הידע והעיצוב לימים שימשו את נאס”א בפיתוח רקטה שלקחה את האנשים הראשונים לירח במשימת אפולו 11.בנוסף לפגז רקטות V2 מוצגים ישנו מגוון רחב של רקטות וטילים וסוגים למינהם אשר שהוזנקו לשמיים ממקום זה, גרמניות וסובייטיות כאחד.

היה לי הכבוד לבקר בביתו של החסיד האומות שהציל אלפי יהודים.והנה סיפורו:בבית ארט דקו צנוע בעיר השנייה בגודלה בליטא , הסיפור הלא יאמן ויוצא הדופן של צ’יון סוגיהרה, האזרח היפני היחיד שנכלל בחסידי אומות העולם, ב-1939 הגיע צ’יון סוגיהארה, דיפלומט, לקובנה כדי להיכנס לתפקיד בקונסוליה – הזמן שלו בליטא היה אמור להיות קצר אך דרמטי.בספטמבר אותה שנה, גרמניה הנאצית וברית המועצות חילקו ביניהן את פולין , ומספר רב של יהודים פולנים נמלטו לליטא, שהייתה בעצמה ביתם של אוכלוסייה יהודית כשהם מוקפים כמעט לחלוטין על ידי הנאצים וברית המועצות, נראה היה שיש להם מעט אפשרויות.באפריל 1940 הסכימה ברית המועצות לאפשר ליהודים לעבור בשטחה, המונים התאספו מחוץ לקונסוליה היפנית בקובנה, בתקווה שיקבלו אשרת מעבר.

שוב ושוב נאסר על סוגיהארה על ידי הממונים עליו ביפן להנפיק אשרות מעבר למי שאין יעד סופי וברור כולל אישורים, אך הוא החליט להתנגד לפקודות. הוא שיתף פעולה עם דיפלומט הולנדי, יאן ,Zwartendijkשכתב על הדרכונים שאין צורך בויזה למדינות היעד, והם נתנו לפליטים מסלול סביר לברוח מליטא. אבל הוא נאלץ לעבוד במהירות: ביוני 1940 כבשו הסובייטים את ליטא באופן רשמי, והורו לסגור את כל הקונסוליות בקובנה. לפני שנאלץ לעזוב את תפקידו בספטמבר, סוגיהרה כתב לפחות 000.10 ויזות ביד – אולי אפילו בכמה גרסאות של הסיפור הוא מחלק ויזות מהחלון כשהרכבת שלו יצאה מהתחנהגרמניה הנאצית תפלוש לליטא ותכבוש אותה בשנה שלאחר מכן, ויותר מ-90 אחוז מיהודי ליטא נרצחו בשואה. “ויזות החיים” של סוגיהרה וזוורנדייק סייעו לאלפים להימלט שאחרת היו נספים.כיום מוזיאון, בניין הקונסול לשעבר מציג את חייו מלאי האירועים של סוגיהארה ואת התקופה הנוראה הזו בהיסטוריה האירופית באמצעות תמונות וחפצים.רוצה להאיר את עוד את פועלם של שתי נשים שנולדו כאן בעיר קובנה שבליטא.לפני זה כמה מילים על עיר המיוחדת זו, בקובנה שבליטא סובב אני בסימטאות עתיקות עיר יפיפיה בעלת עבר יהודי מפואר, בתחילת המאה ה-18 נוסד בעיר רובע יהודי.

בשנת 1939 מנתה האוכלוסייה היהודית בקובנה כארבעים אלף איש ביום 24 ביוני 1941 נכבשה העיר על ידי הנאצים. בתום המלחמה נותרו בחיים רק כשמונה אחוזים מהאוכלוסייה היהודית – אלפיים איש בסך הכל. אני חוזר לפועלם של שתי נשים מיוחדות האחת לאה גולדברג והשניה הציירת אסתר לוריא. לאה גולדברג אמנם נולדה בקניגסברג, אך שנות ילדותה ונעוריה עברו עליה בעיר קובנה. היצירה “משירי ארץ אהבתי” מתארת כנראה את זכרונותיה מקובנה ואת מזג האוויר המאפיין את העיר שבה כמחצית מימי השנה יורד גשם ושעות השמש בה מעטות יחסית: “מכורה שלי, ארץ נוי אביונה / למלכה אין בית, למלך אין כתר/ושבעה ימים אביב בשנה/וסגריר וגשמים כל היתר/אך שבעה ימים הוורדים פורחים/ושבעה ימים הטללים זורחים/ושבעה ימים חלונות פתוחים”. בשנת 1939 אסתר נסעה לבקר את אחותה לקובנה ונתפסה על ידי הנאצים והובלה לגטו קובנה. בימיה הראשונים בגטו קובנה המשיכה לצייר, במקום בו רוכזו משפחות שלא היה להן היכן לגור. אנשים זרים הסכימו לתת לה לצייר מבעד לחלון ביתם.

בהיותה בגטו, הסתובבה לוריא בבתי מלאכה שונים. בבית המלאכה לקדרות שם בקשה מהקדרים היהודיים שיכינו לה כמה כדים גדולים בהם תוכל לגנוז את ציוריה. לוריא כתבה מצדו של כל רישום כמה מילים מסבירות, תאריך בו נוצר ואף הוסיפה מכתב למי שימצא כדים אלה. בסך הכול היו אלה כמאתיים רישומים ואקוורלים בגודל 3525 x ס”מ.

בשנת 2008 ערכתי בגלריה לאמנות שבבעלותי ״גלריה97תלאביב״ תערוכה לאמנים שציורו בשואה וחלק מיצירותיה של אסתר לוריא הוצגו בגלריה. בית הכנסת של קובנה בליטא. הוא ממוקם במרכז העתיק של, קובנה. בית הכנסת בסגנון הנאו- בארוקי הוקם בשנת 1872 .בשנת 1902 ,לפני השואה בליטא, היה זה אחד מיותר מ־25 בתי כנסת ובתי תפילה יהודיים בעיר.

להמשך קריאה לחצו כאן

מהאגאי למפרץ הפיני 2022, חלק 5

והפעם קצת על אמנות ומקום לא שגרתי למצוא אוסף מאחד האמנים המשפיעים ביותר במאה שעברה, בעיירה קטנה בסלובקיה ליד הגבול עם אוקראינה, ישנו מוזיאון אנדי וורהול לאמנות נוסד בשנת 1991 .

בתוך מבנה הבטון בסגנון קומוניסטי נמצא אוסף נכבד של יצירות אמנות ומזכרות של וורהול . בעוד שרגלו של וורהול מעולם לא דרכה בעיירה הקטנה המונה 6000 איש ,המוזיאון המוקדש ליצירותיו מתחילת דרכו ,הורי האמן שנולדו בעיירה זו, כמו כן גל של עצומות של אמנים סלובקים ואישי ציבור אחרים לאחר מותו של וורהול. בתקופה שבה “מהפכת הקטיפה” ריסקה את המהפכה הקומוניסטית, זו נראתה כמו בחירה הגיונית עבור לדיסלאב סנופקו, שר התרבות דאז, לתמוך במוזיאון.

*במוזיאון זה לא ניתן לצלם את היצירות .


אחרי חום מתיש ככול שאני מתקדם דרומה פגשתי את המספר 39מעלות במד האופנוע, הגעתי לטורדה, רומניה. שם ראיתי את אחד הדברים המדהימים זהו מכרה מלח תת -קרקעי עצום עם יותר מ-000,2 שנות היסטוריה, זהו מוזיאון מכרה המלח הגדול בעולם. ממוקם בטורדה, טרנסילבניה, האתר הוא ארץ פלאות תת -קרקעית עם פארק שעשועים אומנות מודרנית מוארת, השוכן 120 מטרים מתחת לפני כדור הארץ בתוך אחד ממכרות המלח העתיקות ביותר.

הפקת מלח החלה בימי קדם, אך העבודה התרחבה מתחת לאדמה במהלך הכיבוש הרומי של דאקיה .המלח הופק ידנית באמצעות מכושים, פטישים, אזמלים וטריזי פלדה .

המכרה נסגר ב -1932 ,אך הוא שימש שוב במהלך מלחמת העולם השנייה כמקלט לפצצות.

לאחר המלחמה שימש המכרה מספר מטרות, אחת מהן הייתה מחסן לאחסון גבינות. המראה החדשני של פארק השעשועים הענק הזה נראה כמו משהו מתוך סרט מדע בדיוני .הוא מכיל אטרקציות כמו אמפיתאטרון, אגם תת קרקעי שניתן לחקור עם משוטים וסירות משוטים, גלגל ענק, חדרי טיפולי ספא עם אירוסולים טבעיים, באולינג, מיני גולף, מגרש ספורט, טניס שולחן, שולחנות ביליארד.

עוד מונומנט מעניין שפגשתי .. 25 באוקטובר 1944 הקרב על קארי – בעיר זו התחולל מאבק מול צבאות הרייך במלחמת העולם השנייה, עיר זו בעל חשיבות רבה עבור רומניה זה היה היום שבו שוחררה העיר הגדולה האחרונה מצבאות הרייך השלישי. ומאז יום ה- 25 באוקטובר מונצח כיום הצבא הרומני. האנדרטה – 18 מ’ )רוחב/טווח( על 12 מ’ )גובה( – יצירתה של האמנית וידה גזה )פסלת ילידת באיה מארה – עם מוצא הונגרי, חברה במפלגה הקומוניסטית הרומנית ויוצרת מספר פסלים ו אנדרטאות.(, בסך הכל אנדרטה ראויה )גם זו שהוקמה בעידן הקומוניסטי או רומניה, תקופה של רדיפות ושכתוב ההיסטוריה, חיסול הוגים ואליט ות אינטלקטואליות. ( שהוקמה לזכר החיילים הנופלים.

להמשך הקריאה לחצו כאן

מהאגאי למפרץ הפיני 2022, חלק 3

לאחר ארגון ושהייה באתונה במשך שבוע יצאתי לדרך לכיוון מקדוניה לא לאחר שגמעתי כ- 500 ק”מ ביום אחד אני ממוקם כרגע על גבול יוון מקדוניה ומחר אני בצפון מקדוניה , עברתי היום קרוב ל300 ק״מ צפונה , לא לפני שנחתי במונומנט מרהיב בעל חשיבות היסטורית ועיצוב מרתק למרות הקרב העקוב מדם שנקרא מרד אילינדן, המרד התרחש ב -1903 נגד השלטון העות’מאני בעיקר באזור נפת ביטולה שבחבל מקדוניה, ובראשו עמ ד הארגון המהפכני הפנים-מקדוני. המרד דוכא באכזריות על ידי העות’מאנים כ-000,10 חיילים ואזרחים נהרגו בקרבות, 119 כפרים ויישובים קטנים נחרבו עד היסוד, לכבוד המרד, נבנה 70 שנה לאחר מכן אנדרטה מוזרה מתקופת החלל ומתחם זיכרון. אין פסלים של חיילים אוחזים בדגל או הצהרות גדולות על מדינה. יש רק ביטוי מודרניסטי מוזר בצורת די מעניינת לתקופה שבו היא נבנתה . אולי זו הנקודה של האנדרטה, היא מסתכלת לעבר העתיד, שבו ביטוי חופשי פוגש חדשנות ללא השפעה חונקת של אימפריה טורקית מתפוררת. הגשם היה די חזק היום כמעט לאורך כול היום, כבי שים קטנים וטיפות גדולות של מים עטפו אותנו ואת גלגלי החופש. הרכיבה בגשם הינה מעוררת ומתישה ויש לספק חדות יתרה במצב זה, הרוחות לא היו חזקות, בורות של מים ומשאיות מהכיוון הנגדי הגדירו מחדש מהו רחיצה מהולה בבוץ טרי במהירות די גבוהה, הגענו למלון די שבור כאן 30 ק״מ מסקופיה, תחזית של מחר גשם ללא הפסקה .. היום בערב נתכננן את צעדנו למחר שהכותרת תיהיה יבשה ומרתקת.

מקווה שאתם מחזיקים מעמד !!! כי זה אחד הבניינים המכוערים בקוסובו ו..אצלי ברגע שבניין עבר את סף הכיעור הוא מתחיל למצוא חן בעיני, בניין הספרייה בקוסובו מזכירה בית סוהר ענק מכוסה בסורג של מתכת, שאתה יושב בתוך הספרייה ומביט החוצה אתה מרגיש סוג של שבוי, גג הספרייה מדמה כיפות לבנות כחלק מתלבושת הלאומית של קוסובו, תחשבו על זה,, איזה אומץ ותעוזה היה לאדריכל זה לבנות בניין שכזה, יש כאן אמירה חשובה, הבניין מדמה לכידה של רוח המדינה שנפגעה במלחמה ופועלת להתקדם ולהבנות מחדש. הספרייה כוללת 2 מיליון פריטים חלקם נדירים, עיתונים, כתבי יד,מפות, ותצלומים, כמו כן שימש את הפליטים הקרואטים והבוסנים כמקום מגורים, ואת הצבא הסרבי כמרכז פיקוד.



פארק הזיכרון Bubanj מציין ומכבד את מיקומה של אחת ההוצאות להורג ההמוניות הנוראיות של מלחמת העולם השניה, במקום זה 000,10 סרבים נלקחו בשבי, נאספו ונורו על ידי כוחות פולשים הנאצים . רוב הקורבנות היו אזרחי העיר הסרבית.Niš הפארק עצמו, שנבנתה על אדמה מקודשת שפעם הייתה אתר של זוועה אנושית שאסור לשכוח לעולם.

רבים מכם שמעו על פיליאס פוג והרפתקאותיו ברומן של ז’ול ורן מ-1873 מסביב לעולם בשמונים יום. מחזה דומה נכתב ב-1910 על ידי המחזאי הסרבי ברניסלב נושיץ’, המחזה מספר על הגיבור שמסתובב ברחבי הגלובוס מעיר הולדתו יאגודינה שבמרכז סרביה. בשנת 2019 ,אזרחי יאגודינה הכינו אנדרטה לשכנם המפורסם ולמטי יל בעולם.

ביקרתי אצל טיטו במאוזוליאום בית הפרחים בעיר בלגרד .היה מרתק לבחון נקודות וציוני דרך של מרשל טיטו . הנה כמה עובדות על טיטו היה נשיא יוגוסלביה מסוף מלחמת העולם השנייה ועד מותו בשנת 1980.מדינאי ומפקד צבא הפרטיזנים הגדול ביותר באירופה במלחמת העולם השנייה לוחם הנחוש ביותר נגד צבא הכיבוש הנאצי כמו גם נגד משטרו של מוסוליני שמר על עצמאות מברית המועצות יהודי יוגוסלביה מצידם, ראו בטיטו גיבור, מושיע וסמל המאבק בהיטלר ובמוסוליני. הפרטיזנים היהודים של יוגוסלביה העריצו את טיטו על שפרס עליהם חסותו ונתן להם תמיכה מלאה בשנת 1948 ניסה מנהיג ברית המועצות, סטלין, להפוך את יוגוסלביה למדינת חסות, אך טיטו לא הרשה זאת וטיהר את המפלגה מתומכיו של סטלין טיטו התיר חופש תרבותי, לא אסר על לימוד העברית ולא התנגד לקשרים של ישראל עם בני הקהילות היהודיות הקטנות שנותרו בארצו.

להמשך הקריאה לחצו כאן

מהאגאי למפרץ פינלנד 2022 ההתחלה חלק 2

עוד כותב מארגן שורות אלה כאן בישראל למסע חדש של חוויות שככול הנראה אתקל בהם במהלך מסע זה, שנתיים וחצי אחרונות בתוך מעגל הקורונה עשה משהו נכון והסתכלות פרופורציונלית לחיינו אנו וחיזק את דרך החשיבה כאן ועכשיו, לראות, לחוש ולחוות את אשר העולם מציע לנו, משתדל תמיד לראות את היפה בעולם, אך המציאות מראה אחרת ועדיין לא תומן את ראשי בגומה קטנה, וכן מרגיש את התותחים רועמים ברחבי העולם כדוגמת מלחמת רוסיה אוקראינה, ועוד כאלה ואחרים.

החלטתי לצאת למסע שיחבר לי כחוט השני מקומות היסטוריים סיפורי גבורה וכישלונות מפוארים מבית היוצר של האנושות ועשייתם של בני האדם, בהחלט בכול סמן בעולם יש כאלה ואחרים העונים להגדרה זו. אני יורד

לרזולוציות יותר קטנות ושואל היכן כדי להגיע לבקר ולתעד כאן ועכשיו בזמן אמת לאור הנעשה בעולם.

מלחמת רוסיה אוקראינה מלחמה שגובה סבל רב מכלל האוכלוסייה, מיליוני פליטים המפוזרים ברחבי אירופה, ועדים לחוויות עקירה מביתם בנדודים בחיפוש מקום טוב יותר, הם גם אלה שמרגישים, האנשים האמתיים שחווים את עוצמתה של המלחמה, ההשפעה הזו גורמת לאזרחי מזרח אירופה וכלל מדינות העולם לסטייה בתפיסה וחשיבה מחדש על מורשת רוסיה והערצת מדינה זו. אני עד בימים אלה ברשתות ובאמצעות מיני מדיה ככל עולמית לסוג של דחייה מוחלטת ורצון לניתוק מוחלט מאימא רוסיה בעיקר בארצות הבלטיות מזרח אירופה שעד עכשיו חששו להגיד בקול מורם את אשר חשבו, פסלים ואנדרטאות שנבנו כדי להאדיר ולהנציח את ברית המועצות והצבא האדום נהרסו במספר מדינות על רקע הזעם על הפלישה הרוסית לאוקראינה. דוגמאות נוספות, מועצת העיר ריגה הצביעה על פירוק אנדרטת הניצחון הסובייטית, ב-12 במאי אישרו מחוקקים בלטביה הצעת חוק שתאפשר את פירוק האנדרטה הסובייטית. הצעת החוק תיקנה הסכם משנת 1994 בין לטביה לרוסיה על שימור אנדרטאות מתקופת ברית המועצות.”התנאים הגיאו-פוליטיים המשתנים… פירושם שלטביה לא יכולה ולא תהיה מחויבת לשמר… אנדרטאות לכיבוש הסובייטי”. דוגמה נוספת היא שכמה אנדרטאות עם קשר לאידיאולוגיה סובייטית יוסרו מהמרחבים הציבוריים בעיר השנייה של ליטא קובנה, כך הודיעה עיריית קובנה ב-11 באפריל, החלטות אלו נועדו להסיר לחלוטין כל קשר לאידיאולוגיה הסובייטית, לסמליה או לרוסיה הממשיכה במלחמתה נגד אוקראינה. ההגדרה ברורה חדה ולא מתפשרת מזרח אירופה מוציאה את הכעס על פלישת אוקראינה על סמלי הכיבוש הסובייטימצפון מזרח אירופה המזרחית ועד בולגריה.

להמשך הקריאה ליחצו כאן

מהאגאי למפרץ הפיני 2022 ההתחלה

2018 – צהרים.. יום לפני המסע (קרוב לבית) סובב האדריאטי, יציאה מיוון לאיטליה דרך סרדיניה קורסיקה צפונה למעברי ההרים וירידה דרומה קרואטיה אלבניה וחזרה ליוון. בחלומות הכי פרועים לא יכולנו לתאר ששנה אחרי תפרוץ משהו שקרוב או התחלה של אפוקליפסה, מיטיב לתאר זאת עמוס פונקנשטיין במילים הבאות: “קץ העולם קרוב. מעטים יוותרו בחיים כדי לחזות בלידתו של עידן חדש ונשגב. העולם הישן, המלא צער ומכאוב, יקרוס תחת כובד רשעתו. תחתיו יקום עולם חדש בכל המובנים: חברה חדשה וסדר קוסמי חדש” …טווב.. זה לא קרה אבל ההשבתה הזו של חוסר תנועה בצורה חופשית היא משהו שלא הורגלנו או ידענו איך להתמודד עם זה. הקושי המנטלי גבר במקרים מסוימים על הפיזי בצורת הגבלת תנועה בארץ ובעולם. נחזור למסע.. שלוש מטרות עיקריות הצבתי למסע זה :

הראשונה, לגלות אזורים מיוחדים “קרוב לבית”,

השנייה היא “דלות החומר”

והשלישית “לרכב עם שותף חדש למסע” .

*לא כל הדברים מובנים מאליהם, אפילו במקומות “קרובים”

*מינימליסטיות זה שם המשחק.

*זו יכולה להיות “תחילתה של ידידות מופלאה”

להמשך הקריאה ליחצו כאן

The Messengers of the Maccabiah in Wheels Jacob Shmuel

-The Messengers of the Maccabiah in Wheels

Jacob Shmuel

132-136 AD, the three years in which Bar-Cochva ruled Yehuda country, were the last independence period of the people of Israel it its country until the founding of the state of Israel.

In a Friday evening, during dinner, my cell phone is ringing with its bells sound. On the other side of the line, patiently waits my partner for world traveling, Doron, to the sound of the song “Sea of the Sheaves”. “Doron, what brought you to me in a Friday evening…” he answers my question in an authoritative voice: “skilled motorbike drivers are required to cross the Balkan for a documentary film on the Maccabiah. Come to Kfar Hamaccabiah tomorrow morning. Details, when? How? Nothing… come!”

Sounds of bikes engines and riders are mixed with their stories on the horizon. Motorbikes stand in the Maccabiah yard, photographers, and personal interviews. After collecting some information from the production crew, I begin to build a puzzle about the goal, and the answers start coming, though partially. But the project’s purpose, administration, exit dates, are far from being formed into one coherent idea. After exploring, I had some general lines, but the more I dug deeper into the production and the riders, some of fog cleared out, and here I present the project, several weeks prior to its execution:

Introduction:

In 1911, the idea to have Jewish Olympic Games was voiced by Fritz Abraham in the journal “The Association of Jewish Athletes”. The main promoter of the idea was Yosef Yakutieli, one of the prominent leaders of “Maccabi Israel”. His proposal was to have the first Maccabiah in 1932, to mark 1800 years to the Bar-Cochva uprising.

The main idea of Yosef Yakutiel was to send a group of bikers, members of Maccabi Israel in European countries, to recruit Jewish athletes from all sport fields. The journey was named “Tel-Aviv – Antwerp”. The group included eight bikers; the exit date was June 5^th, 1930 in 16:00. The bikers group passed through Turley (Kushta), Romania, Poland, Germany and Belgium. According to all the documents and my preparation research on the subject, I concluded that it was a successful journey, in the cities and countries the bikers passed through, mayors welcomed them with warn words and wishes for the idea of the Maccabiah. There aren’t many materials on the first journey (indeed, there was a second journey in which I will discuss later). This journey was a development of an idea that gave birth both to the first and second journey, as well as to the opening of the Olympic Games of the First Jewish Maccabiah in 28.03.32.

While Yakutiel organized the bikers’ journey to Antwerp, he already thought about the second journey: “Tel-Aviv – London”, and in light of the group’s success, he started working on his second plan and on its execution. The group included 7 bikers: Zulu and Matityahu Bromberg, Shalom Bredeshski, Efriem Tenenbaum, Yosef Hacohen, Yoel Simkin, Mordechai Shapira and Ezra Ichilov who joined the journey as a companion to one of the bikers. The car riders were Eliyahu soislotzki, Avshalom Carmeli, Zeev Markus, Mendi Segel and Yosef Yakutieli.

On 23.05.1931 the group left Tel Aviv and rode towards Jerusalem, they crossed the dessert to Cairo in Egypt, crossed the sea to Piraeus, Athens, Salonika, Bulgari, Yugoslavia, Austria, Germany, Paris and London. Nine countries – 9375 kilometers – 10 Jewish communities, and I’m left with the thought that merely few years later, the genocide of the Jewish people with change the core of our being and create a new ground that carries the pain and suffering for many generations, with a scar that will never heal in the history of the Jewish people.

The Idea:

A private London-based production company recreated the bikers’ journeys through one journey that will pass through Balkan countries, Europe countries with the finishing point being in Berlin, Germany, for the opening ceremony of the Maccabiah in the stadium that was provided by propaganda minister Josef Gables, during the Olympic Games of 1936. The chosen bikers will pass through the birth countries of their family and important mark points in the Jewish history, and so we could complete a circle in a journey that was as a magnet for the new Jew from the land of Yehuda.

Point of View:

During the preparation work I conducted on the bikers’ journeys in the Balkan countries and Europe, I came across few photos and several notebooks telling about the birth of the Maccabiah idea. In one of the notebooks I discovered a hidden treasure, a detailed diary about the journey from Tel Aviv to Berlin in 1931. I consumed every word, letter and paragraph. The diary describes the hardships of the road, the experiences they went through, the difficulty of riding, the love of the Jewish communities they encountered when they arrived, and the spirit of faith and love for the country. During the journey and after it, I will publish section from the diary and try to recreate the journey from the perspective of our time, as much as I can.

This journey is an inseparable continuation of a journey I conducted to Greek communities in 2011. For two months, I passed through most of the Jewish communities in Greece, documented synagogues, some of them are not active anymore, cemeteries and the Jewish spirit that is still existed in the few Jews still living in Greece. I photographed and even wrote in my journey diary the flurry of emotions among the communities before the war; what’s left is a pale shadow of strong communities that kept their faith and religions for hundreds of years. And what we are left with? Only memories and stories, voices of the Ladino language we heard at home, tasty Balkan dishes, lovely tunes and melodies, books of sages and Rabbis who brought down their books to the level of the simple people so every man will be whole. They gave simple wisdom of humility, love of human beings and dignity. Therefore, we are committed to keep remembering and knowing the way of life of each community in exile for the next generations, our children and grandchildren, and this way we will keep the memory candle burning forever.

I see this movie as a brave and right effort to present another perspective of people throughout Jewish history, who had great ideas during years which lacked comfort and abundance. By raising awareness to pieces of history though this impressive creation, the film project, I believe it will make path for new projects and ways to connects all Jewish history parts to a sequence of fascinating events that will be exposed to a wide audiences in Israel and around the world, and will provide some points to think about and cherish, and will lead to an admiration of a Zionist project that followed a history filled with pain and suffering of the Jewish people.

.

Administrative information and full discloser

• My grandmother and grandfather are from Salonika, Greece. In March 15^th, 1943, the first shipment with 2,800 Jews exited the city. The 19^th and last shipment exited Salonika in August 10^th, 1943 and arrived to Auschwitz in August 18^th, 1943. A total of 46,061 Jews were exiled from Salonika. About 2,500 Jews survived, among them were grandmother and grandfather, during the release of the extermination camp Auschwitz
• I will try as much as I can to communicate in real time parts from the diary journey and photos, feelings and emotions emerging during the journey, videos from various countries along the way and important landmarks
• Publishing the original journey diary of “Tel-Aviv – London” from 1931, and the from journey diary in Greece, while meeting Jewish communities there
• The “Back to Berlin” group includes the following bikers: Gal Marom, Doron Kadmiel,Dani Maron, Gili Shem-Tov, Yaron Munch, Eilan Katz, Kobi Shmuel. Hila Fenlon. The car riders: Doron Golan and Yuri Retomski

Jacob Shmuel

מסע האופנועים תל-אביב לונדון במדבר סיני בדרך
במסע לקידום רעיון המכביה הראשונה
ארכיון מכבי ע”ש יוסף יקותיאלי

רוכבי האופנועים בקהיר במסע לקידום רעיון המכביה הראשונה
ארכיון מכבי ע”ש יוסף יקותיאלי

.

“מבשרי המכביה על גלגלים” מאת קובי שמואל

“מבשרי המכביה על גלגלים” מאת קובי שמואל
132-136 לספירה, שלוש השנים שבהן שלט בר-כוכבא ביהודה היו תקופת העצמאות האחרונה של עם ישראל בארצו עד הקמתה של מדינת ישראל .

הרעיון :
חברת הפקות פרטית מלונדון משחזרת את מסעות האופנועים שנערכו למסע אחד שיעבור בארצות הבלקן, בואכה אירופה, לנקודת הסיום בברלין גרמניה לטכס פתיחת המכביה באצטדיון שסופק לבקשת שר התעמולה של הרי יוזף גבלס במהלך המשחקים האולימפיים, ב- 1936. האופנוענים הנבחרים יעברו בארצות מוצא של משפחתם ונקודות נוספות החשובות בהיסטוריה היהודית, וכך בעצם נוכל לשלים מעגל בתוך מסע שהיה כאבן שואבת ליהודי החדש מארץ יהודה.

חלק מחברי המשלחת של “מכבי” ארץ-ישראל על אפני מנוע
“סרולאה” באנטורפן (בלגיה)
ארכיון מכבי ע”ש יוסף יקותיאלי

להמשך קריאה באתר ארטמוטו

Kobi Shmuel – Greece 1

First days – the journey to Greece – Kobi Shmuel, chapter 1

Ten minutes, maybe even less, in order to release the motorbike.

A small café place, like in the old days, the village elders with their time-born wrinkles that add to their grace and mile of total idleness. Some of them didn’t even bother to raise their heads when I entered the parking spot attached to the café. There is definitely a potential there… Greek coffee. I wear the riding suit, briefly check the map, cross it with the GPS and this is it, on the road…

First stop Sounion – not one shed that indicates on its past: illegal immigrants, training, gathering point for the journey towards Israel, all this right next to me… and no sign to any of it. In my heart I want to close my eyes and see even for just a minute the beginning, the first forming of Zionism as well as total destruction of generations of families, the uncertainty of a new place with mandatory governance without anything, and the will to arrive to Israel, the home of the Jews, after 2000 years was probably stronger than anything. Few “must have” photos and moving on to Chalkida.

I ride in spiraling roads, the weather is wonderful, and on the left the blue sea is shiny and deep, in the horizon there are mountains and bays almost reaching the sky, and me… I ride through several more miles straight. The first sign pit a big smile on my face – Chalkida.

In the entrance to the city there is a white bridge. I am always impressed with bridges, and it all started with my world-wide travels. My favorite bridges are the simplest, I saw many of them in Russia, when I was traveling towards Siberia, and everything was iron-made with no special designs, just simple bridges. The Russian propaganda and simplistic design in the 30’s managed to preserve the awareness and appreciation for this period today as well.

I am rather tired by now, but I must to walk around the city and get to know the general lines of its construct. The city is beautiful, revolves around the sea which provide beauty and strength to it. Who would believe that in the allyes I walk through, families were eliminated in a blink of an eye, our people were loaded on trains as lambs to the slaughter. I walk and raise my head and there is the statue of colonel Mordehai Frizis in all its glory, looking down to me, as he was waiting for me to arrive from the Holy land. My enthusiasm went on and on, almost as I knew him. I took photo after photo, made a portfolio that wouldn’t shame any modeling agency in the country. This distinguished man deserves all the honor, and not for the first time I wonder – how is it possible the in the Holy Land there not a thing that marks this high-ranked officer.

Good night everyone…

A small Greek coffee welcomed my taste buds this morning. After tying the equipment, starting the engine and hearing the pleasant, familiar and sweet sound, the motorbike comes alive. I go through the narrow allyes of the old city of Chalkida, I search for the Jewish cemetery in town; this site was probably situated outside the city in the past, however today it is situated inside the city, just like the “Trumpeldor” cemetery in Tel Aviv. The first sight of the cemetery is unveiling, the excitement is overwhelming and I look at the monument and can’t seem to stop moving my eyes to the words “Shema Yisrael”. I stand there for several long minutes and pictures are flashing in my mind depicting the suffering of the Jewish people. I slightly smile to myself. On my left my distinguished friend Colonel Mordehai Frizis and in me there is a long lasting feeling of familiarity. I take a photo and document in my camera a reminder for an old history that joins the pages of the Jewish history.

Small grey gate welcomes me in the Jewish cemetery in Chalkida, Greece. The cemetery is surrounded by stone walls. I didn’t enter until I started the motorbike and rode around the Jewish cemetery to show my respect (a personal issue of mine). In the cemetery I’m welcomed by a man who works in the cemetery and attends it. I enter this piece of history, up and to the right there are two hundred years old graves and even older ones. The shape of the graves is interesting, similar to those I saw in the cemetery in Morocco “House of the Living”. When I turn my head to the right I see more recent graves, names and names and names, everything is familiar, nothing I didn’t encounter in Israel. This thought made me realize that our nation as a home of the Jewish people is simply a miracle. Miracle of foundation with all its meanings. I take a photo of the writings on the graves and the cause of death in some of them. Grey clouds and rain drops have begun and a sense of unease surrounds me. I light up candles for those who died before their time. May their memories be blessed.

Despite the pouring rain, I decide to ride towards the second largest island “Euboea” that connects to where I am via a white short bridge, instead of returning to the industrial roads of central Greece, and from there to take the ferry towards “Volos”. I’m riding amidst the forest, the air is fresh, endless spirals take me from one postcard to another. Turning the head right and left discovers scenery of mountains with thousands shades of green, which make me think that it’s only the rain that can bring this magnificent view. The color of leaves in the sides of the road is orange-brown, a harmony which is similar to this journey. Café-Restaurant on the side of the road, coffee, sipping clear water and I continue into a wood so thick I think that any moment I will see Red Riding Hood or the wolf.

A crossroad and a split, I turn left and join the breathtaking view of a sea rising up and down along with mountains dotted by tiny villages. One of the most amazing places is “Limni” village, which is just like a perfect picture the artist knew when to finish without adding unnecessarily to it…perfect.

I am tired from this loaded day, I continue to the next town, small motel with amazing view to finish this day.

Tomorrow I go up on the ferry to Volos.

  Hebrew the article – artmoto.co.il

http://artmoto.co.il/index.php?m=ar&artd=5475&cat=388